ברנר צייטונג )העיתון של ברן(40 עמוד 15.4.2000

סדנת תרבות

ההתקפה השטנית של הכופרים–מכחישי השואה שרגא עילם דורש לאחר משפטו של דייוויד אירווינג השקפה מפוכחת על השואה

ההיסטוריון הבריטי דיוויד אירווינג מתגרה במשך שנים בכלי התקשורת בשתי טענות חתרניות: היטלר לא נתן את הפקודה להשמיד את היהודים ובאושוויץ לא הושמדו יהודים בגז, אלא הם מתו כתוצאה

מיליון. בספרה של1.5 יהודים ולא 100,000מהתנאים המחפירים. בהתאם נרצחו שם לכאורה "רק" מתואר אירווינג לכן "כאחד ממכחישי השואה1993ההיסטוריונית דבורה ליפשדט על מכחישי השואה מ-

המסוכנים ביותר". הסכנה שלו נובעת בעיקר מכך שהוא היה בעבר היסטוריון מכובד אשר מחקרו בתחוםזה כמעט אין שני לו.

פרסומת למכחישי השואה

אירווינג רודף הפירסומת לא החמיץ את ההזדמנות והגיש תביעת דיבה בבריטניה נגד ההיסטוריונית וההוצאה לאור פינגווין. ביום שלישי הוא הפסיד את המשפט. בית המשפט קבע בפסק הדין שאירווינג הוא

"גזען, אנטישמי ומכחיש שואה בעל קשרים עם הימין הקיצוני". עקב הדיווח המסיבי בכלי התקשורת הצליח אירווינג להגיע לקהל בכל רחבי העולם כפי שלא הצליח אף פעם. אבל הפירסום הזה בוודאי לא

יעשה אותו יותר מקובל במיינסטרים וגם המוניטין המדעי שלו ללא כל ספק נהרס לחלוטין. גם בשווייץ זכה הימין הקיצוני לתשומת לב גדולה לאחר שבלוזאן נשפט מכחיש השואה הפשיסטי

חודשי מאסר. 12 – ל (Gaston-Armand Armaudruzגסטון-ארמנד ארמודרו ) בשני המקרים בא גם לידי ביטוי חוסר הביטחון בהיסטוריוגרפיה של השואה. דווקא הטבואיזציה המיותרת

של השואה גורמת שלא במתכוון נהירה יותר גדולה אל עבר הגזענים הגרועים ביותר. אין פשע אנושי הזוכה לכל כך הרבה תשומת לב כמו השואה שאירעה ליהודים. עובדה זו היא יותר תוצאה

של התפתחויות פוליטיות היום מאשר ניתוחים היסטוריים מפוכחים ויבשים. הקהל מוצף בדיווחים על השואה וטקסים המכילים בדרך כלל מעט תובנות חדשות. אבל תחושת שבע היתר הנוצרת עקב כך

"אסורה לה לבוא לכדי ביטוי. זאת נאלץ הסופר הגרמני מרטין וולסר לחוות על בשרו כאשר העיז לדון ב- overkill"בנאומו השרוי במחלוקת בטקס קבלת פרס השלום של ארגון חנויות הספרים הגרמניות הזה .

דת וכת שטן

האופן להתמודדות עם השואה השליט מוגדר בחוגים ביקורתיים יהודיים ולא יהודיים כ"דת השואה". המחאה נגד הדת הזו בצורת הכחשת השואה יכולה בהתאם להיות מכונה כת שטן. עמדה חילונית

עובדתית כלפי השואה שאינה מנסה ולו כהוא זה להוביל לזילותה, נצרכת ע"י אחדים תוך הרגשת מבוכהאו רגשות אשם או לעתים תכופות היא מזוהה עם מכחישי השואה.

ל"דת השואה" ישנם שורשים יהודיים ונוצרים. אין לה אמנם מושג אלוהי מובחן, אך מלבד זו היא בעלת גמה, הפולחנים, מקומות הקודש והכוהנים. את התפתחות זאתֺמאפיינים רבים מאוד של דת ממוסדת: הדו

ביקר כבר בשנות השמונים ההיסטוריון היהודי המכובד ארנו מאייר: "הזכרונות של ניצולי השואה נעשו בינתיים למרכיב קבוע של ליטורגיית פולחן הזכרון המתהווה, אשר יש לו טקסים, ימי חג, מקומות קדושים,

אנדרטאות ואתרי עליה לרגל. המטרה הראויה לשבח של פולחני הזכרון האלו מיועדת להבטיח שלאהיהודים ולא הלא-יהודים לא ישכחו את הפרק החדש של היסטורית הסבל היהודי."

המילה "הולוקאוסט" עצמה מצביעה על כיוון דתי שכן משמעותה ]ומקורה[ קרבן עולה. האם השמדת היהודים במלחמת העולם השניה, מאייר מציע לכנותו יודיאוציד, אמורה להיות חלק מטקס העלאת קרבן

הזוי שבו פושעי האס.אס. שימשו לכאורה כמעין כוהנים?

מייסד הדת

האינטלקטואל היהודי מרק אליס רואה את שעת הלידה של דת זו, אותה הוא מכנה תיאולוגיה, בשנת בעקבות משפט אייכמן בירושלים. "כמייסד" הדת נחשב הסופר אלי וויזל יחד עם כמה1961

אינטלקטואלים יהודים. כיורשיהם אפשר לראות את קלוד לנצמן, סטיבן שפילברג וההיסטוריון דניאלגולדהאגן.

עם משפט אייכמן מתחיל אבל גם פירוש חילוני ביקורתי של היודיאוציד. הפילוסופית חנה ארנדט עם הדיווח שלה המדויק וחסר הזעם על המשפט הניחה יסוד חשוב לכיוון זה. עבודתה זכתה אבל לביקורת

חריפה בישראל. אליס רואה את הגורם המרכזי של תיאולוגית השואה בזוג התאומים הסיאמי המשיחי של "סבל וישועה".

הסבל הוא השואה ואילו הישועה היא מדינת ישראל. עבור אליס נועד החיבור בין תיאולוגית השואה והציונות להעניק לגיטימציה למדינת ישראל. יהודים ביקורתיים כמו נורמן פינקלשטיין מצביעים על הניצול הפיננסי של "דת השואה" על ידי מספר פרטים ואירגונים יהודיים. אמרה יהודית מרושעת ]של אבא אבן[

".There's no business like Shoa-business גורסת "

הברית בין ישראל לארה"ב

מסיבות מוסריות נערכו אמנם משפטי נירנברג לפושעי המלחמה הנאציים, אך האתיקה מצאה את גבולותיה באותם אזורים שהיא התנגשה באינטרסים של המעצמות המנצחות. עקב כך מצאו עד מהרה

פושעים נאציים רבים מחסה חם אצל אויביהם לשעבר משני צידי מסך הברזל המתהווה. לאחר מלחה"ע השניה לא עמדו במרכז זכויותיהם הפרטיות של קרבנות השואה היהודיים ויורשיהם.

נדרשו בדחיפות כספים ליצור קיום עבור הניצולים חסרי הדיור ומולדת הרבים. קדימות ראשונה קיבלהבתהליך זה הקמת מדינת ישראל ולא הצרכים הדחופים של הניצולים.

אחרי הנצחון הצבאי במלחמת ששת הימים הוכיחה עצמה ישראל כמעצמה איזורית ונעשתה על ידי כך מעניינת כשותף אסטרטגי עבור ארה"ב וכתוצאה מכך עלה גם כוחו של הלובי היהודי האמריקאי. לכן זכו

"דת השואה" ו"תעשיית השואה" שנוסדו זמן קצר קודם לכן לדחיפה הדרושה.

מצוות הזכרון

יכול היה להישען לא רק על מסגרות ארגוניות1995קמפיין החזרת הרכוש היהודי שהחל בשווייץ ב- משופשפות אלא גם להיהנות מ"דת השואה" שהגיעה לשיא חדש בפסטיבלים לציון חמישים שנה לתום

מלחה"ע השניה. במהלך השנים התגבשו המצוות או הדיברות עבור הדת הזו. "זכור את אשר עשה לך עמלק" הוא אחד

מהעקרונות היהודיים המרכזיים אשר קיבלו משנה תוקף במהלך מאות שנים של רדיפות יהודים. סיפוריהסבל נאספים ומטופלים. שבט עמלק משמש מאז תקופת התנ"ך כשם צופן לכל שונאי יהודים.

במסגרת פולחן הזיכרון הזה נוצרה ספרות עניפה של ניצולי שואה, אשר לעיתים תכופות משמשת כלי עזר טיפולי נפשי עבור המחברים. מבקרי הספרות שוכחים אבל לפרקים את הקריטריונים המקצועיים ועוברים

לדום נוכח דיווחי החוויות האלו שלא פעם גולשים לקיטש. באמצעות מצוות הזיכרון מנסים יהודים חילוניים לייצור לעצמם זהות יהודית, אשר עבורם מלבד זאת

למעשה היא חסרת תוכן. אך לא כולם יכולים או רוצים להגדיר את עצמם על ידי סבל העבר. אצל הלא-יהודים אמור מיחזור חוויות מחנות הריכוז לעורר רגשות אשמה וחמלה. אבל לפעמים כל המוסיף

גורע. נקודת הרוויה הושגה מזמן ומכוסה רק על ידי עמדה צבועה. "כדי שרצח עם כזה לא ישנה יש חובה לחזור ולשנן את ההיסטוריה הזו" גורס הנימוק להמשכו של הפולחן

הזה. כאילו שמנטרה זו באמת יכולה למנוע הישנות של אירעים מחרידים כאלו.

לשמר את השנאה

" נאמר בסדר פסח.!"שפוך חמתך על הגויים שלא ידעוך ועל ממלכות שבשמך לא קראו בישראל עומדת "דת השואה" מאז סוף שנות השבעים בהקשר שלילי עם השנאה כלפי הלא יהודים ובפרט

נגד האוייבים הערבים. עקב הדיכוי האלים של האינתיפאדה קרא הפילוסוף וניצול השואה הישראלי, ב"הארץ":1988יהודה אלקנה לוותר על "הזיכרון הנצחי" ועל ההסתה לשנאה הכרוכה בזאת. הוא כתב ב-

מבלי . לטענה נורמטיווית, שכל לקח חיים או תפיסת חיים שמקורה בשואה הם אסון ...דברי מכוונים כאן" קובע את יחסו להווה להתעלם מהחשיבות ההיסטורית הנודעת לזיכרון קיבוצי, אווירה שבה עם שלם

לעתידה של חברה הרוצה לחיות בשלווה ומעצב את עתידו בהתייחסות מרכזית ללקחי העבר, היא אסון.יחסית ובביטחון יחסי ככל העמים

לעבר שליטה והזיכרון הקיבוצי הם חלק בלתי נפרד מתרבותו של עם, אך אין, ואסור, לתת היסטוריה .(עבור רבים מאוד תמונות הזוועה עשויות להתפרש כקריאה.בקביעת עתידה של חברה ובגורלו של עם ).

".לשנאה. "זכור" יכול להתפרש כקריאה לשנאה מתמשכת ועיוורת

שנאה מעוררת שנאה

חימה אמורה גם להישפך על מכחישי השואה. אבל אנשים מטורפים אלו זוכים בצורה פרדוקסלית עקב תגובת היתר ליותר תהודה מאשר היו זוכים לה אחרת. מסיבה זאת הכחשת השואה מהווה אבן שואבת לממורמרים המאמינים שבכך מצאו אפשרות למחות נגד קיפוחם. התגובות החריפות נראות כמאשרות

עבור מכחישי השואה שהם פגעו לכאורה בנקודה רגישה של החברה. משיקולים דומים מתפשטת הכחשתהשואה בעולם הערבי, שם רק אינטלקטואלים בודדים מצליחים להתנגד לה.

המחבר: שרגא עילם הוא פרילאנסר ישראלי החי בציריך. הוא התמחה בעינייני המזרח התיכון ומלחה"עהשניה.

ברנר צייטונג )העיתון של ברן(15.4.2000

40עמוד סדנת תרבות

וויכוח היסטורי

החיפוש המוזר אחר האחראי

אסור להשוות את השמדת היהודים עם אף רצח-עם אחר. עם מצווה זו באה לידי ביטוי השאיפה להוציא את השואה מההתייחסות ההיסטורית העובדתית מדעית ולהציבה בספירה מיתולוגית. כמובן כל אירוע הוא

חד פעמי אך בהיסטוריה אפשר למצוא אנלוגיות, שורשים, המשכים ולפעמים גם אירועים החוזרים על עצמם, אשר כמובן לא זהים עם האירוע המקורי. לפיכך ההשוואה היא שיטה היסטורית לגיטימית

והכרחית.

היטלר לא היה הפושע היחיד

לדוגמות החשובות של "דת השואה" שייכת ללא כל ספק גם הערכת תפקידו של אדולף היטלר בהשמדת היהודים. היטלר מוצג גם על ידי היסטוריונים רציניים כדמון כל יכול אשר לבדו פיתה את הגרמנים

הצייתנים וידע לנצל את שנאת היהודים הבולטת שלהם כדי להגשים את מטרתו: להשמיד את היהודים. פרשנות היטלר-צנטרית זו היא כל כך נפוצה שהיא גורמת לאמונה השכיחה שאם היטלר היה נרצח

היודיאוציד לא היה קורה או שעל ידי הרצח שלו השמדת היהודים היתה נפסקת. היטלר הלוא תיאר בספרו"מיין קאמפף" )מלחמתי( מראש את השמדת היהודים.

הסוציולוג היהודי זיגמונט באומן גורס לעומת זאת שהיטלר עלה לשלטון לא בגלל אלא למרות שנאת מעורים ומקובלים בחברה יותר מאשר בכל מדינה1933היהודים שלו, מכיוון שבגרמניה היו היהודים לפני

אירופאית אחרת. לפי באומן יש לחפש לכן את הסיבות להשמדת היהודים גם בסטרוקטורותהטכנוקראטיות של החברה המודרנית.

"פקודת הפיהרר" החסרה

למרות שקיימות פקודות כתובות של היטלר לכל מיני מעשה זוועה דווקא להשמדת היהודים לא נמצאה "פקודת פיהרר" שכזו. גם מי שהיה מצוי "בדבר סוד הרייך" הזה כמו אדולף אייכמן לא יכול היה לאשר

בחקירתו בישראל שהוא ראה "פקודת פיהרר" כתובה להשמדת היהודים. טען ההיסטוריון הגרמני כריסטיאן גרלאך שהוא גילה את ההוכחה ל"פקודת הפיהרר". הוא1998בתחילת

שבו כתב ראש האס.אס. לאחר פגישה18.12.1941מצא רישום ביומנו של של היינריך הימלר מהתאריך

, שאלת היהודים / להשמיד כמו פרטיזנים".XII.41 16h.18עם היטלר: "המטה הראשי של הפיהרר, רישום זה אבל בהחלט לא יכול לשמש הוכחה שאכן היטלר אמר זאת ובוודאי לא כהוראה להקים את

אושוויץ. מכיוון שהלוא פרטיזינים נורו במקום ולא נשלחו לאושוויץ. לכן לכל היותר יש כאן מעין הוראה השתוללו בברה"מ.1941בדיעבד לרצח של יהודים על ידי האיינזאצקומנדוס, אשר מאז קייץ

חיפוש אחר האשמים

ההיסטוריונים המכונים אינטנציונאליסטים אשר יוצאים מכוונה מפורשת של היטלר, עומדים בפני חידה מכיוון שאכן זוהי עובדה, כפי שדייוויד אירווינג טוען, שאין כל הוכחה כתובה שאדולף היטלר הורה לפתוח בהשמדה תעשייתית של יהדות אירופה. למכחישי אושוויץ הקיצוניים מצב זה כשלעצמו הוא כמעט בגדר

הוכחה לכך שההשמדה בגזים של יהודים לא התקיימה. שכן הם יחד עם היסטוריונים מסויימים לא מוכניםלהבין שבגרמניה הנאצית צעד חשוב כזה היה אפשרי גם בלי אישורו של היטלר.

אסכולה אחרת של היסטוריונים, הפונקציונאליסטים, אשר בינתיים רכשה הכרה ולגיטימציה בחוגים מקצועיים, מחפשת את האשמים העיקריים להשמדת היהודים בגזים בבירוקרטיה הגרמנית, אשר ממנה

יצאה לכאורה היוזמה להשמדת היהודים. באמצעות פרשנות זו הם מנסים להצביע על האופי הצייתני של הבירוקרטיה, אשר עלולה להוביל לאסונות כאלו. למרות שמסקנה זו חשובה, לא יכולים הפונקציונאלסטים

להסביר בצורה משכנעת מה היו המוטיבים המדוייקים של הפקידים הגרמניים.

תפקידו המרכזי של הימלר

"מלחמתו של היטלר" על תפקידם המרכזי של היינריך1977דייוויד אירווינג עצמו הצביע כבר בספרו מ- הימלר ושר התעמולה יוזף גבלס בהחלטה לפתוח בהשמדה שיטתית של יהודים. מסמכים רבים, כולל כאלו

בארכיון הפדראלי השוויצרי מראים שאכן היינריך הימלר היה הדמות המרכזית בתכנון ההשמדה התעשייתית של יהודים. ביודיאוציד הוא השתמש כאמצעי סחיטה כדי להשיג על ידי כך מצד אחד דמי

כופר ומצד שני להעניק למאמציו להשיג הסכם שלום עם בעלות הברית משקל נוסף ]ראה למשל שליחותיואל ברנד ומו"מ שבו השתתף ישראל קסטנר[.

עבור הקהל הרחב נראה הוויכוח ההיסטורי הזה מוזר שכן אין הוא משנה דבר שהשואה היא אסון שיש לואחראים. לעומת זאת ניתוח מפוכח, למשל של תפקידו של הימלר, יכול לגרום להיעלמות "דת השואה".

ש.ע.